גז"ד למורשע בהחזקת סכינים שלא כדין

הנאשם, צעיר בן כ- 18 שנה, הורשע בביצוע עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זאת לאחר שהודה כי בתאריך 22/1/07, בסמוך לשעה  23.40, החזיק בשני סכינים באזור רח' הגעתון 27 בנהריה, מבלי שהוכיח כי החזיקם למטרה כשרה.

הסכינים הוחזקו על ידי הנאשם ברכב שבהחזקתו - סכין אחד  מתחת למושב הנהג והסכין השני במגן השמש שבקדמת הרכב.

לאור גילו של הנאשם וכוונת ב"כ המאשימה לעתור להטלת עונש מאסר על הנאשם, הוריתי על קבלת תסקיר של שירות המבחן בעניינו של הנאשם, בטרם טענו הצדדים לעונש.

בתאריך 19/11/07 ניתן תסקיר. התסקיר מבוסס על חקירה קודמת שביצע שירות המבחן בעניינו של הנאשם, במסגרת ת.פ. 6015/07 של ביהמ"ש המחוזי בחיפה וכן על שיחה שקויימה עם הנאשם ועם אביו. בתסקיר ישנה המלצה  להעמיד את הנאשם בפיקוח של שירות המבחן לתקופה של שנה, זאת כדי שבמהלך תקופת המבחן יוכל להשתלב במסגרת שירות המבחן בקבוצה טיפולית "שמטרתה לעבד עם  המשתתפים את המניעים שמובילים אותם להתנהגויות לא אדפטיביות בדרך כלל ובעיקר  בעת נהיגה...".

בישיבת יום 20/11/07 טענו הצדדים לעונש.

ב"כ המאשימה ביקשה כי יוטל על הנאשם עונש שיכלול מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, זאת לאור חומרת העבירה בה הורשע ועברו.

הסניגור, לעומתה, ביקש שלא למצות את הדין עם הנאשם ולאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך שהפנה לנסיבותיו האישיות של הנאשם, כפי שפורטו בתסקיר ולנימוקים שבהמלצת שירות המבחן, כפי שצויינו בתסקיר.

לאחר ששקלתי בעניין, תוך שנתתי את דעתי למהות העבירה, לחומרתה, לנסיבות ביצועה, לטיעוני הצדדים, לעברו של הנאשם הכולל הרשעה אחת בלבד (בגין עבירות לפי סעיפים 338 (א) ו- 275 לחוק העונשין ולפי סעיף 62 (ג) לפקודת התעבורה), להודאת הנאשם, לגילו הצעיר ולאמור בתסקיר של שירות המבחן, הגעתי למסקנה שאין מקום לקבל, בנסיבות המקרה, את המלצת שירות המבחן וכי מן הראוי להטיל על הנאשם עונש שיכלול גם מאסר בפועל לריצוי מאחורי סורג ובריח. אל לנו לשכוח ששיקוליו של שירות המבחן  בבואו להמליץ בפני בית המשפט על העונש אותו ראוי להטיל על נאשם שהורשע, אינם זהים, בהכרח, לשיקוליו של בית המשפט וכדברי כב' השופט מר מ. אלון (כתוארו אז), בע.פ. 344/81 + 359, מדינת ישראל נ. סגל ואח' (פורסם בפד"י  כרך לה', חלק רביעי, עמ' 313),

                        "... קצין המבחן הופקד מטעם המחוקק לסייע בידי בית המשפט, בכך שיביא לידיעתו של השופט מידע והמלצה בעניין אחד השיקולים החשובים והמהותיים בדרכי הענישה  - שמפאת חשיבותו של שיקול זה העמיד  המחוקק  לרשות בית המשפט אדם מיומן ובעל כישורים מתאימים, שיסייעו בקשר לכך, והוא - תיקונו של העבריין ושיקומו. לידי המלצתו יבוא קצין המבחן לאחר שיקול אחראי ונבון של כל הנסיבות ושל מידת הסיכוי להחזרה למוטב, אבל זוהי המשימה האחת בהמלצתו ואין לבוא אליו בטרוניה... על שום מה קצין המבחן מתעלם בהמלצתו מחומרת העבירה, מהצורך להרתיע עבריינים בכח וכיוצא באלה. שיקולים אחרונים אלה הם מתפקידו ומסמכותו של בית המשפט, הגוזר את הדין...". (שם, בעמ' 324, מול האותיות ד', ה').

מה עוד, שכפי שניתן להתרשם מהאמור בתסקיר, ההמלצה הטיפולית המופיעה בו מתייחסת בעיקר לעבירות בהן  נדון הנאשם בת.פ. 6015/07 הנ"ל ולא לעבירה  נשוא התיק שבפניי.

את דעתי  באשר למדיניות הענישה  הראויה כלפי מי שנתפס מחזיק  סכין ברשות הרבים ואין בידו להוכיח שהוא החזיק בו למטרה כשרה, הבעתי בעבר יותר מפעם אחת. אין זה סוד שאני סבור  כי לצורך מיגור תופעת הסכינאות שפשתה במקומותינו יש להטיל על כל מי שעובר עבירה לפי סעיף 186 (א) לחוק העונשין, אפילו עברו צח כשלג ואפילו אם לא היתה לו, מלכתחילה, כל כוונה לעשות שימוש לא חוקי בסכין, עונש שיכלול גם מאסר בפועל, שלא בעבודת שירות, זאת כדי להעביר  מסר כי מי שייתפס מחוץ  לביתו ו/או לחצריו כשברשותו סכין, צפוי להישלח  אל מאחורי סורג ובריח. אם מסר כזה ייקלט יקטן, כך אני מקווה, מספרם של נושאי הסכין המסתובבים ברשות הרבים  ויקטן הסיכון של עשיית שימוש בסכין בשל חיכוך אקראי - כפי שזה קורה לא אחת - וכפועל יוצא מזה יפחת מספר  מעשי הדקירה ומספר הנפצעים והנהרגים ממעשי דקירה.

עד כמה גדולה הסכנה הטמונה בכך שאנשים, לרבות אנשים נורמטיביים, מסתובבים ברשות הרבים כאשר הם נושאים עמם סכין -  ובהקשר זה ראוי לאזכר את דברי כב' השופטת הגב' ד. ברלינר בע.פ. (עליון) 6508/05, פלוני נ.  מדינת ישראל,  כי "המרחק בין סכין המצוי בכיס  - לבין  שליפתו הוא קצר ביותר והתוצאות הטרגיות אינן מאחרות לבוא"  - ניתן ללמוד מכך שכמעט ואינו עובר יום מבלי שאמצעי התקשורת ידווחו על אירוע דקירה כזה או אחר, בו יש נפצעים  ולעיתים גם הרוגים.

למניעת ספיקות הנני להבהיר  כי לא נעלם ממני שבעת שביצע הנאשם את העבירה הוא היה עדיין קטין (ביצע  את העבירה מספר ימים לפני שמלאו לו 18 שנה), אולם לא מצאתי בעובדה זו כדי להצדיק  אי הטלת עונש מאסר על הנאשם, זאת לאור העובדה שחלק ניכר מהעבירות של נשיאת סכין מבוצעות ע"י צעירים, לרבות קטינים. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת דורית בייניש (כתוארה אז), בע.פ. 3231/04, רונן סבן ואח' נ. מדינת ישראל (פורסם בתק.על. (3), 2469), לפיהם,

            "כשמדובר בצעירים אשר עדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב, קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים היא מורכבת. בהליך שלפנינו נדרשים אנו גם ליתן משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות שפשו בחברה והיו לנגע המסכן באופן ממשי את חייהם ואת בטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא  עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה  מחמירה של אותם צעירים" (ההדגשה שלי, (מ.א).

אין צריך לאמר שאני נותן משקל, לקולא, להודאת הנאשם,  לגילו הצעיר ולנסיבותיו האישיות כפי שהן עולות מהתסקיר. אלמלא אלה, הייתי מטיל עליו עונש מאסר לתקופה ממושכת יותר.

סיכומו של דבר, ולאור כל האמור לעיל, מוטל על הנאשם עונש כדלקמן:

*           מאסר לתקופה של 3 חודשים, לריצוי מאחורי סורג ובריח.

*           מאסר על תנאי לתקופה של 7  חודשים למשך 3 שנים מהיום, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור בתקופה זו עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין  ויורשע עליה.

*           בנסיבות המקרה ולאור העובדה שהטלתי על הנאשם עונש מאסר, לא מצאתי לנכון להטיל עליו קנס.